הפודקאסטעובדת שפוטרה ממשרד הפרסום 'מקאן אריקסון' תובעת את החברה על אי תשלום לכאורה של יותר מ-800 שעות נוספות, אותן עבדה לטענתה, ללא תמורה, ובניגוד לחוקי העבודה במדינת ישראל.
"הנוהג להעסיק עובדים בתחום הפרסום לאורך שעות ארוכות, ללא תמורה, מנוגד לחוק, ואינו פוטר את המעסיק מתשלום, וזאת גם שנים לאחר שנעברה העבירה" אומרת עו"ד שרון טייץ, המתמחית בדיני עבודה, אשר מייצגת את העובדת שפוטרה.
התביעה שהוגשה לבית הדין לעבודה בתל אביב, עומדת על 82 אלף ש"ח בלבד, לדברי עו"ד טייץ, אם תתקבל התביעה, הדבר עלול לחולל גל תביעות בן מיליוני שקלים כנגד חלק מחברות הפרסום, וחברות בענפים נוספים בישראל, הנוהגות, כך על פי החשד, לדרוש מעובדים להתייצב לשעות עבודה ארוכות, שלא תמיד מדווחות כחוק.
ר', עובדת (60) מתחום הפרסום, אשר עבדה עד לא מזמן במשרד הפרסום 'מקאן אריקסון', תובעת את משרד הפרסום על אי תשלום מאות שעות נוספות אותן עבדה לטענתה, בלא שדווחו, או שולמה לה תמורתן, בתקופת עבודתה.
לדברי עו"ד שרון טייץ, המייצגת את העובדת, קבלת תביעתה על ידי בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב עשויה לעורר גל תביעות דומות מצד מאות עובדים בתחום הפרסום, ואשר נמצאים במצבה של התובעת.
להערכת עו"ד שרון טייץ, אם יש בידי עובדים תיעוד של שעות שלא דווחו או לא שולמו, הם עשויים לקבל את שכרם, גם באיחור, מתוקף חוקי העבודה המחמירים בישראל. לדברי עו"ד טייץ, תקופת ההתיישנות בגין אי תשלום שעות נוספות הינה 7 שנים.
מתביעתה של ר' כנגד מקאן אריקסון, עולה כי ביושבה בביתה לאחר פיטוריה היא מצאה סטנוגרמות מפורטות של שעות עבודתה, כפי שתועדו בשעון הנוכחות שבמשרד, משנת 2004 ועד סוף 2008.
לטענתה, מתיעוד השעות עולה כי מעולם לא קיבלה כל תשלום עבור מאות שעות נוספות (840 לפי התביעה) – לא תשלום בסיס, קל וחומר לא תשלום תוספת בגין שעות נוספות, שכן מתלושי שכרה עולה כי קיבלה שכר חודשי בלבד למשרה מלאה כהגדרתה בחוק – דברי התביעה.
מהתביעה עולה כי העובדת החלה את עבודתה בחברה בשנת 2001 עד שפוטרה בשנת 2009, אולם התביעה הוגשה בגין שעות עבודה בין השנים 2004-2008, שכן רק דו"חות אלו מצויים בידי העובדת.
לדברי עו"ד שרון טייץ, ייתכן ובענף הפרסום, ובענפים נוספים, עובדים אנשי מקצוע רבים המקבלים שכר גלובלי, אך נאלצים לעבוד שעות רבות נוספות. לדבריה, בשנים עברו לא נהגו משרדים רבים לדווח על השעות הנוספות שנדרשו מהעובדים, כל שכן לשלם עבורן לעובדים. לדבריה, המצב בתחום הפרסום התאפשר, לדבריה, בשל התחרות הרבה על כל מקום עבודה, השכר הגבוה הנהוג בתחום, והמוניטין הגבוהים מהם נהנה העובד בפרסום בסביבתו הקרובה.
לדברי עו"ד טייץ, חרף הנטייה הזו של העובדים להשלים עם שעות העבודה הארוכות כעובדה מוגמרת וכמחיר שיש לשלמו, מדובר בעבירה חריפה על חוקי המגן, שלא רק שאסור לו למעסיק לעבור עליהם, אלא שגם העובד עצמו לא יכול להתיר למעסיקו לוותר על אכיפתם.
לדברי עו"ד טייץ, לאור הוראת תיקון סעיף 24 לחוק הגנת השכר, אשר החל את חובת רישום שעות העבודה על המעסיק, "כל שעה בה עובד עומד לרשות מקום העבודה, קל וחומר שעה בה עובד העובד בפועל, נחשבת לשעת עבודה שיש לדווח עליה ולשלם עבורה לעובד".
עו"ד שרון טייץ אף מזכירה שחובת הדיווח ופירוט השעות על תלוש השכר מוגדרת כיום בחוק, כשחובת התיעוד של שעות העבודה בפועל מונחת כיום על כתפי המעביד לבדו.
עו"ד טייץ מציינת עובדה חשובה נוספת: עובד אשר טוען לביצוע שעות נוספות בפועל, מעביר את נטל ההוכחה שלא עבד את אותן השעות אל המעביד! כלומר, על המעביד יהיה להוכיח שהעובד לא עבד את השעות אותן הוא טוען כי עבד.
