הפוך לעמוד הבית
יפעת 2

פרק מספר חדש: האסטרטגיה שניצחה את הארנב

21/02/2019
פרק מספר חדש: האסטרטגיה שניצחה את הארנב

"המשל על הארנב והצב מוכר היטב. הארנב הפסיד כי התרברב על מהירותו. הפרשנות הרווחת למשל מתרכזת בחטא היוהרה של הארנב. לכאורה, זהו משל קלאסי שמושתת על ברכיה של התרבות הקפיטליסטית: התחרות, בניסוחה הרך על ידי שימוש בעולם החי, מראה לילדים כי המהיר והזריז הובס על ידי האטי, לא בזכות יכולותיו של האטי, אלא בשל רברבנותו של המהיר. התפיסה שבבסיס הפרשנות הזאת גורסת שהתמודדות תוכרע תמיד על ידי כישרון, כוח או משאבים, ושחשוב שהחתירה למקסום אלה לא תפגע בצניעות ובענווה הנדרשות כדי להשלים את המשימה. צר לי לאכזב את שותפַי הקפיטליסטים המקדשים את התחרויות. לא רק שספר זה לא יעסוק בהפסד של הארנב, אלא שעצם העיסוק הזה בדיוק הוא מושא הביקורת של הרעיונות המובאים בו. ספר זה בוחר לנתח לא את ההפסד של הארנב אלא את הניצחון של הצב, תוך שהוא מעניק לצב מעמד חיובי מול הארנב" כותב דוד צור, במבוא לספרו החדש "האסטרטגיה שניצחה את הארנב.

 

1.מה גרם לך לצאת לדרך עם הספר הזה?

"עשיתי כברת דרך ארוכה בעולם האקדמי ותמיד שאפתי למצוא שיטות ועקרונות שיעבדו לטובתי בעולם העסקים, שנחשב פרקטי מאוד. הספר החדש הוא תולדה של אותה שאיפה: לתרגם את העולם הפילוסופי שאני כל כך אוהב למציאות עצמה ולראות כיצד זה יעבוד. לשמחתי, במשך השנים גיליתי שזה עובד והחלטתי לשתף את הניסיון ולהפוך אותו לידע כללי".


2.מה  היית עושה שונה בחיים אם היית קורא את הספר לפני? 
"הייתי חוסך לעצמי לא מעט דאגות על העתיד, על הקריירה ועל הקיום עצמו. הייתי מתנהל אחרת. היום אני מבין שדברים קורים בדרך שלהם ובזמן שלהם והמציאות היא המגנט שמרכז את הכל. החיים שלנו הם תוצאות של מה שאנחנו עושים, ולא גזירות משמיים"
 
להלן הפרק הראשון מהספר:

 

לפני קצת יותר משנה יצא לאור בשפה האנגלית הספר How to Win the Unwinnable Raceהמוגש לכם היום בגרסתו בשפה העברית. מאז פורסם הספר לראשונה נפגשתי תכופות עם קוראים וסטודנטים והבנתי כי קיים צורך להבהיר, להסביר ואולי אף לחדד את מגוון התובנות המופיעות בספר, שנלמדו מתוך התבוננות במשל המיתי–ארכיטיפי על הצב והארנב.

 

פרק 1

"אני מאחר", סינן מארק את המילים בלחישה זועמת תוך שהוא חולף בשעטה על פני לוח הטיסות היוצאות בנמל התעופה של בייג'ין, שעליו הבהבה מול עיניו הכתובת: "קריאה אחרונה לנוסעי הטיסה BA0038להית'רו, לונדון". "אני יודע, אני יודע", הוא השיב בלבו להבהוב תוך שסקר בעיניו את החלל הפתוח בחיפוש אחר הדלפק של חברת התעופה בריטיש איירווייז. הוא מצא את מיקומו בדיוק ברגע שבו נשמע במערכת הכריזה: "הנוסע מארק שו מתבקש לגשת ישירות לדלפק הטיסה של חברת בריטיש איירווייז. זוהי קריאה אחרונה לנוסע מארק שו לטיסה BA0038לנמל התעופה הית'רו".

 

 "אני יודע", הוא השיב למערכת הכריזה תוך כדי התקדמות לכיוון הדלפק, שם השליך את הכרטיס מול דיילת קרקע עם מבט נוזף, שלא הוציאה מילה מפיה אלא רק קישתה גבה שהביעה האשמה. "אני יודע", הוא שרק באנחה את המילים: "ואני מצטער".

 

היה זה סופו של ביקור אינטנסיבי בן שלושה ימים בבייג'ין. תוך כדי ריצה דרך ביקורת הדרכונים והמכס, כשהוא מצביע בצורה תיאטרלית על שעונו כדי להסביר את דחיפות המשימה שלו לעלות על הטיסה, עיבד מארק ללא הרף במוחו בהילוך מהיר את כל מה שהתרחש בימים האחרונים. הוא היה עייף אבל די מרוצה מהאופן שבו הסתדרו הדברים — הוא כמעט סיים את כל מה שעליו לבצע בהקמת סניף בייג'ין של סוכנות הרילוקיישן החדשה שלו.

 

רבים מלקוחותיו הוותיקים, שנדרשו לשירותיו במזרח אירופה לפני עשור ויותר, זקוקים כעת לכתובת בארצות המזרח הרחוק שתטפל בעובדיהם הבכירים המגיעים לעבוד בחברות הענק הבינלאומיות. כדי להמשיך לשרת אותם הוא חייב להשתנות איתם. עליו להתאים את עצמו לדרישות שלהם המשתנות חדשות לבקרים. שוב מתחיל המרוץ, שוב אותה הרגשה מוכרת של לחץ ואינטנסיביות, שוב אותו חשש ואותו אי–שקט שמלווים אותו בכל פעם שהוא מתחיל בפעילות חדשה במקום לא מוכר.

 

הוא נזכר במנטרה שלחש לעצמו מול כל אתגר חדש ובפני כל מכשול חדש: "מה הבעיה? זה הרי אותו עסק במקום אחר! אין סיבה שזה יהיה קשה". כעת כבר לא היה בטוח אם זה נכון או לא.

 

בכלל, כבר לא היה בטוח שהוא מצליח לשכנע את עצמו במנטרות ובסיסמאות שסיגל לעצמו במשך השנים. הוא הביט סביבו — נשא את עיניו והתבונן בהמולה שבנמל התעופה — וחשב על התדריך שמקבלים האדריכלים כשהם מתכננים את המבנים העצומים האלה: הוא קרא באיזשהו מקום שנמלי תעופה מכונים בשפה האדריכלית non-place, מעין שומקום שהוא כור היתוך סטרילי עם חוקים שחלים רק בו. כמו קפסולה מחוץ לזמן ולמקום. שומקום שמטרתו לטפל בנוסעים בצורה יעילה ומהירה, בלי שום דרמה. שומקום שבו רגשות ודמעות אמורים להיות מוגבלים לאולמות הנוסעים היוצאים והנכנסים בלבד.

 

שומקום לא נשמע כמו מקום שנעים להיות בו, אבל במציאות חייו זה בדיוק המקום שבו הוא מבלה כבר יותר מעשרים וחמש שנה! הוא הרגיש לאות ועצבות, כמו מי שעֵר למחירים הכבדים שהוא משלם אבל ממשיך לצבור חובות. כעת הטרידו אותו מחשבות על כל המכשולים הנסתרים שיעמדו בפניו עם תחילת הפעילות החדשה, על הסוגיות הטכניות ועל הבעיות עם השותף המקומי שלו. הוא ניסה לסגור את כל הקצוות הפרומים בראשו, וחש בהילות להגיע לטיסה בזמן. עכשיו שהוא חושב על זה, גם הטיסות נתפסו אצלו כפעילות מחוץ למקום ומחוץ לזמן. כמו תיבה ענקית שמכילה עולם משלה, שדבר לא קורה בה, אבל מחוצה לה מתרחשים אינסוף אירועים כל הזמן. היום, אחרי מאות רבות של טיסות, הוא יודע שרק בתוך התיבה הזאת הוא מסוגל לנוח. הוא ציפה לאחת–עשרה השעות הבאות שבהן יוכל לנוח. הוא היה ממש זקוק לכך.

 

חמש דקות לאחר שהתנצל בפני האישה שמאחורי דלפק הטיסה כבר היה בפתח המטוס, שם קיבלה את פניו מנהלת השירות בטיסה בחיוך מאיר עיניים, בדקה את כרטיס המושב והורתה לו לפנות שמאלה. הוא התרווח במושב במחלקת העסקים ושלח הודעות טקסט מהירות הביתה ולמשרדים שלו בלונדון ובבייג'ין. הוא הצליח, הוא עשה זאת! מארק הרשה לעצמו לחייך לרגע בשביעות רצון. הוא חש בנעימות הסביבה המוכרת לו וידע שיש לו מותרות של אחת–עשרה שעות טיסה שקטות עד לנחיתה. הוא הציב את הלפטופ שלו על השולחן שלפניו והרשה לעצמו לשאוף מלוא ריאותיו, במה שנדמה לו כפעם הראשונה זה שעות. הוקל לו עוד יותר כשראה שהגבר היושב לצדו, שנראה מבוגר ממנו בעשר שנים בערך, היה כבר שקוע בעמודים הראשונים של מה שהיה ללא ספק ספר עב כרס. מותרות הזמן של אנשים. לקרוא... הוא חשב תוך כדי לחיצה על הלפטופ, לחיצה שעוררה את המכשיר לחיים. ממש לפני שסיים להתחבר לרשת האלחוטית במטוס הוא שמע: "אתה יודע, אני קצת מקנא בך".

 

מארק הביט בגבר, שמשקפי הקריאה שלו נחו בצורה מגוחכת במקצת על קצה אפו, ושנתן בו מבט קפדני שלא תאם את מראהו. מארק ראה שהאיש אינו מוריד ממנו את מבטו וממשיך להביט בו תוך שהוא מנסה לעמוד על טיבו. הוא חש לרגע כאילו היתה בעיניו של האיש ריקנות, אך עד מהרה הבין שמדובר במעין קור רוח. לא היה סימן למתח כלשהו: המצח היה כמעט חלק ולא היו קמטים סביב העיניים. המבט שניבט מהן היה חודר ורציני, אך גם ממזרי, זומם, או יותר נכון, קונדסי, כמו של ילד, ועם כל זה הוא נראה איכשהו נינוח. מארק חש מידה מסוימת של מודעות עצמית — לא משהו שהוא נטה לו בדרך כלל — כאשר ראה שהגבר שלצדו בוחן אותו, לא בצורה שיפוטית וביקורתית אלא יותר... מארק ניסה לברר לעצמו... יותר מתעניינת, סקרנית משהו.

 

גם מארק מצדו ביצע בחשאי הערכה לגבי האיש. הוא ניחש שהוא באמצע שנות החמישים לחייו. הוא ציין לעצמו כי קומתו אולי מעט מעל הממוצע, שהוא מגולח למשעי, ושמעט שיבה זרקה בשערו המטופח (אך לא מטופח מדי). הוא היה רזה ונראה בכושר, ללא זכר לשומן באזור כלשהו בגופו. לבושו היה נוח ואלגנטי אך לא ראוותני: מכנסיים אפורים–כחולים וחולצת כפתורים לבנה מגוהצת, ללא עניבה. על מפרק ידו השמאלית היה שעון פשוט אך אלגנטי ועל אצבעותיו המטופחות לא נראו טבעות כלשהן. עיניו שידרו סקרנות וחמימות. מארק, שהגדיר את עצמו כאדם תחרותי וציני, הופתע לגלות שהאיש מעורר אצלו תחושות נעימות של אמון וכבוד.

 

"סליחה, אתה מדבר אלי?"

 

הגבר חייך בנחמדות. "ברור שאני מדבר אליך. אל מי עוד אני יכול לדבר?"

 

"איני יודע", ענה מארק ולא הפנה את מבטו. הוא ניסה להיראות לא מחויב, כיוון שרצה לשדר לאיש, בנועם ולא בגסות, שהוא משתוקק לבלות את הטיסה בסגירת פערים בעבודה, ובמה שחשוב יותר — שעות שינה.

 

הגבר הביט קצרות בספרו ולאחר מכן הביט שוב במארק. זוויות פיו התעקלו והסגירו שביב חיוך. "אז לא ציפית לזה?"

 

"למה לא ציפיתי?" שאל מארק ושלח יד לכיסו. הוא שלף חפיסת סוכריות מנטה, הציע אחת לשכנו והכניס אחת לפיו שלו. הוא משך בכתפיו והתעשת אחרי כמה שניות. "אני משער שלא ציפיתי לשיחה ולבטח לא הייתי יכול לנבא שתאמר לי שאתה מקנא בי. אז מה, אתה מתלוצץ, נכון?"

 

כעת נראה על פניו של האיש חיוך ברור — לא ממש עליז אך נדיב במידת מה; לפחות לא לגלגני. "לא, ובכן, אולי קצת. אבל אני באמת מקנא בך קצת".

"בי? באמת? אתה מכיר אותי? אנחנו מכירים מאיפשהו?"

 

הגבר לידו שתק והביט נכחו, כשעל פניו אותו חיוך עדין.

 

"טוב, אז עכשיו ברצינות, תגיד לי למה".

 

הגבר חייך עכשיו חיוך רחב וחם. "אני מקנא בך כי אתה יכול להרשות לעצמך לאחר. הזמן הוא הדבר היחיד שאנו יודעים בוודאות שיש לנו. אלא שאיננו יודעים כמה זמן עומד לרשותנו, ואנו יודעים שהוא מוגבל. לכן זמן הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו. ואתה יכול להרשות לעצמך לבזבז אותו".

 

מאמרים נוספים בנושא יזמות ועסקים קטנים

יפעת אוזן
עבור לתוכן העמוד